יו"ר בל"ד לשעבר חשוד כי סייע לאויב בזמן מלחמה, כי היה במגע עם סוכן חוץ, מסר ידיעה לאויב, ועבר על חוקי הלבנת הון. אלה, יש לציין, רק חלק מהחשדות החמורים נגדו. ככל שפורסם עד כה, המשטרה חקרה את בשארה פעמיים, תוך שהודיעה לו על כוונתה לחקור אותו בשלישית.
עבירת הבגידה היא מהעבירות החמורות ביותר בחוק העונשין הישראלי. לא רק שדינה מאסר עולם, אלא סעיף 99(א) קובע, בין היתר, כי דין העבריין - מיתה. מטיעוני המשטרה, ניתן להבין כי אלו הם הסעיפים העיקריים בהם חשוד בשארה:
סעיף 99: סיוע לאויב במלחמה
[א]. מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם.
[ב]. לעניין סעיף זה, "סיוע" - לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האויב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האויב, ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לא התנהלה מלחמה.
סעיף 111: מסירת ידיעה לאויב
מי שביודעין מסר ידיעה לאויב או בשבילו, דינו - מאסר עשר שנים; היתה הידיעה עלולה להיות לתועלת האויב, דינו - מאסר חמש-עשרה שנה; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר עולם; גרם ברשלנות שתימסר לאויב או בשבילו ידיעה העלולה להיות לתועלתו, דינו - מאסר שלוש שנים.
סעיף 114: מגע עם סוכן חוץ
[א]. מי שקיים ביודעין מגע עם סוכן חוץ ואין לו הסבר סביר לכך, דינו - מאסר חמש-עשרה שנים.
[ב]. ניסה אדם ליצור מגע עם סוכן חוץ, או שביקר במקום מגוריו או במקום עבודתו של סוכן חוץ או נמצא בחברתו, או שנמצא ברשותו שמו או מענו של סוכן חוץ ואין לו הסבר סביר לכך, דינו כדין המקיים מגע עם סוכן חוץ.
[ג]. בסעיף זה, "סוכן חוץ" - לרבות מי שיש יסוד סביר לחשוד בו כי עסק, או נשלח לעסוק, מטעם מדינת חוץ או ארגון מחבלים או למענם, באיסוף ידיעות סודיות או במעשים אחרים העשויים לפגוע בביטחון מדינת ישראל וכן מי שיש יסוד סביר לחשוד בו שהוא חבר בארגון מחבלים או קשור בו או פועל בשליחותו.
[ד]. לא יורשע אדם לפי סעיף זה אם הוכח לבית המשפט שלא עשה ולא התכוון לעשות דבר שיש בו כדי להביא לידי פגיעה בבטחון המדינה.
וכאן הבעיה
המשטרה, כך טוענים מיטב דובריה, "גיבשה ראיות מספיקות" כדי להוכיח שחבר הכנסת לשעבר - אכן ביצע את המיוחס לו. במנגנוני הביטחון טוענים כי יש בידם תמלילי שיחות, ראיות מוצקות, טפסי כספים, ואמצעים אחרים, אשר יוכיחו כי עזמי בשארה סייע לארגון הטרור - חיזבאללה - בזמן מלחמת לבנון השנייה.
אלא שכאן טמונה הבעיה. הכיצד ייתכן כי בעוד המשטרה חושדת כי בשארה ביצע את העבירה החמורה ביותר - פגיעה בבטחון המדינה - היא באותה נשימה מאפשרת לו לצאת את ישראל ללא כל מחשבה שנייה? על מה חשבו ראשי צוות החקירה כאשר פנה אליהם בשארה וביקש את רשותם לצאת?
"הוא הבטיח כי יחזור", טענו בתגובה אנשי הצוות החוקר. אלא שלמרות המאמץ הרב, ההיגיון במהלך המשטרה - אבד. נקודת ההנחה הינה כי עזמי בשארה, איש משכיל וחכם, מודע לחומרת החשדות נגדו. הוא יודע כי ניהול משפט פלילי, עלול לשלוח אותו אל מעבר לסורגים לכל חייו. אחרי הכל, החוקרים כבר הציגו בפניו את החשדות. הוא, מצידו, כבר שמע את שהיה שצריך לשמוע. ומה לו להישאר ב"ארץ הסכנה"? מדוע לא לברוח?
עכשיו הם נזכרו
משטרת ישראל הודיעה עתה כי נגד בשארה הוצא צו מעצר בינלאומי. אלא שכל המהלך, עוד מראשיתו, טמון במחדל אחד גדול. על המשטרה היה לדעת כי בשארה עלול לעזוב את ישראל ללא שוב. על המשטרה היה לדעת כי אדם המודע לעוצמת החשדות נגדו, ינסה להתחמק מהדין ככל שידו תאפשר לו. על המשטרה היה לדעת כי נסיעה למדינת אויב, גם אם "לצורכי ביקור דיפלומטי", יכולה להסתיים כאשר החקירה נמשכת, אך באין הנחקר נמצא.
המחדל של משטרת ישראל הוא בעצם חוסר המחשבה עצמה. גם אם בשארה יגיע לישראל, יעמוד למשפט ויימצא זכאי, הרי שעדיין אין זה מובן כיצד גוף ביטחון המגבש בשלב זה חשדות כה כבדים, מאפשר לנחקר הראשי לעזוב את תחומיו, ולמעשה, לצאת מכלל שליטתם.
במובן מסוים, נראה כי בריחתו של עזמי באשרה חמורה יותר מבריחתו של האנס בני סלע. סלע ברח מהמשטרה כאשר עיני הסוהרים היו טרודות בדברים אחרים; כאשר הם הפנו לו עורף. בשארה ברח כאשר עיני המשטרה כולה היו נשואות אליו. כאשר כולם ידעו על צעדיו. הוא ברח, לאחר שקיבל אישור לברוח. הוא ברח, לא לפני שהודיע על כך רשמית. והנה, היום אנחנו יודעים, היום אנחנו כבר לומדים, על מחדלים - משלמים.
ונקודה מעניינת לסיום:
מר בשארה התגאה לא אחת, עת ישב על כיסא המרואיינים הקבוע שלו בתחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה, כי לא חשש ממשטרת ישראל, וכי אף היה מוכן לוותר על החסינות המוקנית לו כחוק, מתוקף היותו חבר-כנסת. "הודעתי למשטרה שאני מוותר על כל החסינות שלי", אמר אז בשארה בגאווה. אלא שבשארה, מתברר, לא "עשה טובה" לאף אחד. לא היה לנו כאן עניין בנדיבות לב, גם לא בפטריוט ישראלי המוכן לשתף פעולה עם המשטרה עד להוכחת צדקתו.
מר בשארה היה יכול להיעצר גם בלא שהיה מוותר על החסינות שהחוק מקנה לו. הסיבה: חומרת העבירה. עיון בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-?1951, מלמד כי לכל כלל - יש גם יוצא מן הכלל. ולענייננו: סעיף 3, תיקון מס' 14, קובע כי:
"3. (א). חבר הכנסת לא ייעצר אלא אם נתפס בשעה שעשה מעשה פשע שיש עמו שימוש בכוח או הפרעת השלום או בגידה.
(ב). הרשות העוצרת חבר הכנסת לפי סעיף קטן (א) תודיע על כך מיד ליושב-ראש הכנסת.
(ג). חבר הכנסת שנעצר לפי סעיף קטן (א) לא יוחזק במעצר יותר מעשרה ימים, אלא אם ניטלה ממנו החסינות מפני מעצר לגבי אותו פשע לפני תום עשרת הימים".
במילים אחרות: אילו היתה מחליטה משטרת ישראל על מעצרו של בשארה, הרי שהחסינות הכללית היתה נסוגה מפני חומרת העבירה. המחוקק היה ברור בלשונו: מי שחשוד בריגול ופגיעה בביטחונה של ישראל - אינו חסין. גם לא חבר כנסת. גם לא שר. דבריו של בשארה, כך נראה, היו לא יותר מניסיון לתמרן את הציבור ואת אמצעי התקשורת. מכל מקום, עתה הוא כבר לא צריך לוותר על דבר. עם חסינות או בלי חסינות - בשארה כבר עשה צחוק ממשטרת ישראל. הוא את שלו עשה.
